החלטה בתיק בש"פ 7999/12

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי כב' השופט נ' אבו טהה), בתיק מ"ת 5522/12, מיום 22.10.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

ביום 15.8.2012, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד חמישה נאשמים. הנאשמים 1 ו-2 בכתב האישום הם קרובי משפחה ואילו הנאשם 3 בכתב האישום והעורר (הוא הנאשם 4 בכתב האישום) הם אחים, אשר התגוררו יחד בתקופה הרלבנטית לכתב האישום. כתב האישום מגולל מסכת של ארבעה אישומים, מהם שניים מיוחסים לעורר, להלן תמציתם:

א.          האישום השלישי בכתב האישום - מספר ימים לפני תאריך 5.8.2012, קשרו הנאשמים 1, 3 והעורר קשר לביצוע עסקת סמים, לפיה הנאשם 1 ימכור עשר ויותר סוליות של סם מסוכן מסוג חשיש לנאשם 3 ולעורר. העורר צירף את הנאשם 5 לקשר, על מנת שיסיע אותו למפגש עם הנאשם 1 לצורך רכישת הסם. ביום 5.8.2012, במסגרת הקשר ולשם קידומו, סמוך לשעה 18:40, נסעו העורר והנאשם 5, כשהם רכובים על קטנוע עליו נהג הנאשם 5, מחולון לאשדוד, בכדי לרכוש את הסם. במקום ובשעה שנקבע, מסר הנאשם 1 את הסם המסוכן לעורר, והעורר מסר לנאשם 1 תשלום עבור הסם, בסכום משוער של 14,000 ש"ח. סמוך לאחר מכן, נעצרו העורר והנאשם 5, כשבאמתחתם 12 פלטות של סם מסוכן מסוג חשיש, במשקל כולל של 1,153 גרם.

           על יסוד עובדות האישום השלישי, הואשם העורר בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 4999(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים).

ב.          האישום הרביעי בכתב האישום - נטען כי ביום 3.8.2012, במסגרת קשירת קשר בין הנאשמים 1 ו-3, לביצוע העבירות מושא האישום השלישי בכתב האישום, פנה הנאשם 1 לנאשם 3, וביקש לרכוש ממנו עשר יחידות של סם מסוכן, מסוג שאינו ידוע. הנאשם 3, הודיע כי נמצא ברשותו הסם, וכי הנאשם 1 יכול להגיע לביתו על מנת לקבל את הסם שביקש, ועליו להיות בקשר עם העורר, ולהגיע אליהם לחולון. הנאשם 1 התקשר לעורר, תיאם עימו את ההגעה לביתו שלו ושל הנאשם 3 בחולון, רכש את הסם, ועשה בו שימוש. סמוך לאחר מכן, התלונן הנאשם 1 בפני העורר על איכותו של הסם שמכר לו, והשניים תיאמו מקום מפגש בחולון, בו החזיר הנאשם 1 את הסם, שבו טרם עשה שימוש.

           על יסוד עובדות האישום הרביעי, הואשם העורר בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים; ובעבירה של סחר בסם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים.

הבקשה למעצר עד תום הליכים

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את חמשת הנאשמים בכתב האישום, ובכללם העורר, עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. בבקשה נטען, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום, לרבות, הודאות שותפיהם של הנאשמים בביצוע המעשים המיוחסים להם; תפיסת הסמים והכסף מיום 5.8.2012; דו"חות פעולה; שיחות מוקלטות בהאזנות סתר בין הנאשמים ושותפים אחרים; וכיוצא באלו.

           לטענת המשיבה, נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן קיים יסוד סביר לחשש כי הם יסכנו את ביטחונו של הציבור, חשש הנלמד מהתנהגות הנאשמים אשר היו חלק בלתי נפרד משרשרת הפצת הסם, כל אחד בחלקו. כמו כן נטען, כי נגד הנאשמים קיימת חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, הקמה מתוקף ביצוע מספר עבירות סמים חמורות. עוד טענה המשיבה, כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מאחר שקיים יסוד סביר לחשש כי אם הם ישוחררו ממעצר, ישבשו את הליכי המשפט נגדם או יתחמקו מאימת הדין.

           אשר על כן, נטען, כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר, משלא ניתן ליתן בנאשמים, ובעורר בכלל זה, אמון בסיסי כי יקיימו תנאיה של חלופת מעצר כלשהי, ועל כן, יש להורות על מעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

החלטת בית משפט קמא

           ביום 11.9.2012, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינם של הנאשמים, בגדרה הורה בית המשפט על שחרורם ממעצר של הנאשמים 2 ו-5 בתנאים מגבילים, וקבע, כי ההכרעה בבקשה להארכת מעצרם של הנאשמים 1, 3 והעורר תדחה עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינם.

           בית המשפט בחן את חומר החקירה ואת גרסאות הנאשמים, וקבע כי "המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיבים במעשים המיוחסים להם בכתב האישום". בית המשפט עמד, בין היתר, על דו"ח העיקוב והצילומים המתעדים את המפגש בין העורר לנאשם 1 באישום השלישי, במהלכו מסר הנאשם 1 לעורר סם מסוכן מסוג חשיש, ולאחריו נעצר העורר, יחד עם הנאשם 5. כמו כן, הוצגו שיחות שהוקלטו בהאזנות סתר, בהן נשמע הנאשם 3 (אחיו של העורר) מוסר לנאשם 1 את מספר הטלפון של העורר, על מנת שיוכל ליצור עימו קשר לצורך העברת הכספים תמורת הסמים. בית המשפט סבר, כי די בהאזנות הסתר בין הנאשם 1 לנאשם 3, ובין הנאשם 1 לעורר, כדי להוות תשתית הראייתית לכאורית ביחס לאישום הרביעי, אך הוסיף כי בשלב זה עוצמתן פחותה מעוצמת הראיות באישומים האחרים.

           אשר לעילת המעצר כנגד הנאשמים, נקבע, כי זו מתגבשת הן מכוח חזקת מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, והן מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן שעה שספק הסם המקורי טרם נתפס, קיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחררו הנאשמים הם ישבשו את הליכי המשפט נגדם.

           לאחר שנקבע דבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר לחובת הנאשמים, קבע בית המשפט, כי בהתאם למצוות המחוקק בסעיף 21ב לחוק המעצרים, יידחה הדיון בעניינם של הנאשמים 1, 3 והעורר, עד לקבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן.

           כאמור, בית המשפט הורה על שחרורם של הנאשמים 2 ו-5 לחלופת מעצר בדמות מעצר בית, לאחר שקבע כי "קיימת אבחנה בין המשיבים 2 ו-3 לבין האחרים, הן במישור הראייתי כמפורט לעיל, והן ביחס למידת מעורבותם במעשים המיוחסים להם בכתב האישום. כמו כן, עסקינן בשני בחורים צעירים, נעדרי הרשעות קודמות, שניהלו אורח חיים נורמטיבי עובר למעצרם."

ביום 14.10.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר. מהתסקיר עולה, כי העורר שוחרר משירות בצה"ל בגין אי התאמה, לאחר ביצוע עבירות נפקדות ועריקות; כי לחובתו הרשעה בבית דין צבאי בגין ביצוע עבירה שעניינה העדר מהשירות שלא ברשות; וכן ביצוע עבירה של קבלת נכסים אשר הושגו בעוון, בגינה נידון ביום 1.7.2012 לעונשי מע"ת והתחייבות כספית. שירות המבחן התרשם, כי מדובר בצעיר עם מאפייני אישיות לא בשלים; נטייה להשפעה על-ידי דמויות דומיננטיות; קושי בהצבת גבולות פנימיים; וכי מעצרו הנוכחי קטע מהלך של הסלמה עבריינית. שירות המבחן סבר, כי המפקחות המוצעות (אימו ואחיותיו של העורר) יתקשו לאיין את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו, וכי קיימת הגברה ברמת הסיכון על רקע שותפותו עם אחיו בתיק.

           לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, והוסיף, כי היה ובית המשפט יחליט על שחרורו, רצוי כי החלופה לא תהיה בשותפות עם אחיו.